זכרונות לבית גרצ'וק
הורי סבי בתיה ואריה גרצ'וק
סבי, אבי אמי - צבי גרצ'וק ז"ל, נולד בשנת - 1898 בעיירה אלכסנדרוב שבאוקראינה. מרבית תושביה בימים ההם היו איכרים גרמנים, שהצארית יקתרינה הגרמנייה הביאה עמה ממולדתה ושיכנה אותם באזור זה, כך למד סבי גרמנית, בנוסף ליידיש ורוסית שלמד בביתו.
אבי סבי - אריה גרצ'וק ז"ל - היה חייט במקצועו ולא הצליח לקיים את כל הפיות הרכים אשר אשתו, בתיה רבקה, הביאה לעולם מדי שנה בשנה. רובם נפטרו מתת תזונה ורק החזקים שבהם נותרו בחיים, ביניהם סבי ואחיו, אברהם.
כנהוג בימים ההם, במקום בו מצויים יהודים - ואפילו מעטים וקבצנים שבקבצנים - שם גם מצוי איזה צריף רעוע כדי לשמש "מכון להשכלה" הקרוי "חדר". ב"חדר" הפעוטות רוכשים דעת מפי הרבי. ואולם, הרבי הנ"ל, במחילה מכבודו, כמרבית המלמדים בזמנו, דחס לצריפו תלמידים רבים ככל האפשר, ואזי דחק לראשי הרעבים (יותר ללחם מאשר לתורה) את כל האלף בית על רגל אחת וזאת באמצעות השוט שבידו. כיוון שמזי הרעב הקטנטנים הללו ברובם שבו לבתיהם כתום הלימודים בראש ריק וישבן מלא חבטות וצליפות, לפיכך נמלט סבי צבי מחדר הרבי לפני שהספיק להשלים ידע בקריאה וכתיבה. מלאו לו אז תשע שנים בלבד. מרדן היה מטבעו ואת מרבית השכלתו רכש כאוטודידקט, וכך ארע שהנער הרך בשנים, בהיר השער ותכול העיניים, החל מיד לעבוד כשוליה בפחחייה שבאותו הפלך.
סבי - צבי גרצ'וק ז"ל
הוא הצטיין בעבודתו עד כדי כך שהפך במהרה למנהל הפחחייה, עבד בימים ולמד בלילות - התמחה במסגרות וכל העת תמך במשפחתו. משחלף הזמן, צבי בגר וגויס כחוק לצבא הצאר ניקולייב השני והמהפכה הבולשביסטית פרצה.
תוהו ובוהו שרר במדינתם ולא נותרה בידיו ברירה אלא לערוק מן הצבא ויחד עם אחיו הבכור, אברהם, נטשו את מולדתם לצמיתות. שניהם גרו ועבדו לפרנסתם תקופה קצרה באוסטריה והונגריה ומשם שלח צבי כסף לאמו, שהתאלמנה בינתיים. משעלה אחר כך ארצה – הביאה לישראל.
שונים היו האחים באופיים כבמראם. גבה קומה היה צבי, גופו מאורך ומעודן, אברהם נמוך, עגלגל ורחב כתפיים, וכשם שהיה אדם ריאלי, תאב - חיים וסוער - כך היה סבי צבי היפוכו של דבר. פרט לענייני מסחר וממון שסלד מהם, הצטיין בציור, פיסול ומוסיקה, מספר סיפורים מרתקים מפרי דמיונו בנועם קולו שכן, גם נואם ופייטן היה בחסד אלוהים. מאבקי הקיום מעולם לא אפשרו לו לממש כישרונות אלו. כך תרו וחזו השניים בכל יתר ארצות אירופה, בקרו במוזיאונים, תיאטראות ובכל מה שמעלה ומרחיב את הדעת, שליטתו של סבי ברוסית וגרמנית הועילה לו מאד לרכישת ידע רב בתחומים רבים. כיוון שרבתה בעת ההיא התעמולה הציונית באירופה, לא היססו האחים גרצ'וק ובשנת 1920 הגיעו ארצה שני החלוצים הצעירים. כאן הם ייבשו את ביצות החולה, חלו במלאריה ובנו את הארץ.
בתקופת המנדט שירת סבי כמנהל מחלקת המסגרות בצבא הבריטי. לאחר מכן החל לעבוד כמסגר עצמאי - מספרת אמי ז"ל - (מתוך האנציקלופדיה לספרות ילדים מאת ד"ר אוריאל אופק) : -
"כאן בחיפה עירי, חזיתי על בשרי את מאבק היישוב על קיומו בימי הבריטים, וכן במאבקו של אבי לקיום משפחתנו, התנודות במצבנו הכלכלי שעלה וירד שוב ושוב (אך גם כשאזל המזון בבית לא שכחו הורי לקנות לי צעצוע), מהומות- הדמים בארץ והאהבה העזה שרחשתי הן למולדתי והן להורי - הם שהולידו בי את הדחף לכתיבת ספרי הראשון ולציורו."
סבי צבי גרצ'וק כחלוץ בנהלל
מחסידי "ההגנה" היה סבי. מתון בדעותיו הפוליטיות. התנגד לכל גישה אלימה. בגיל 60 חלה בסרטן הריאה. הגידול לא התפשט כחמש שנים תמימות. כאשר בתום תקופה זו היה חשש כבד גם לחיי אמי (לאחר ניתוח מסובך בבטנה) לקתה סבתי באוטם שריר הלב ושטף דם מוחי. כבת 58 שנים הייתה. כחודש ימים בלבד לאחר מותה נפטר סבי לאחר שהגידול הממוקם התפרץ אל גרונו.
צבי מקובל היה על הבריות כאדם ישר ומסור למפעל בנין הארץ וכך גם הונצחו שמו ושם רעייתו - סבתי חיה וישניאצקי - לוש, בספר : "חיפה - אירועי 20 שנה" שיצא בהוצאת "דבר" ב - 1968 - שנים מספר לאחר מותם.
אחיו אברהם נשא לאישה את פרידה, בת למשפחת אליהו הכרמלי (לולו) - מי שהיה לימים חבר הכנסת הספרדי הראשון בארץ. פרידה, בזמנו, הייתה חברת ניל"י ושימשה כסוכנת בית אהרונסון. כשנתפסה בידי התורכים עונתה קשות ולא גילתה דבר. כניצולה - שמשה עדה עיקרית במשפטו של הצורר - הד"ר חסן בק.
על כך קבלה אות גבורה מידי משרד הביטחון ומכתב הוקרה על אומץ לבה ומסירותה למולדת, מפי רבקה אהרונסון, אחותה של שרה אהרונסון - גיבורת ניל"י זכרן לברכה.
דמויות "הרואיות" אלו של משפחתי הקרובה והרחוקה השפיעו רבות על השקפת עולמי ויצירתי. הן פיתחו בי את המודעות לחשיבותם של אירועים היסטוריים, את האהבה ורגש האחריות כלפי עמי שלי ומולדתי.
סבתי חיה לבית וישניאצקי - לוש
סבתי חיה לבית וישניאצקי - לוש
לסבתי, חיה לבית וישניאצקי - לוש, שהגיעה ארצה בשנת 1925 מביאליסטוק שבפולין, היה רקע שונה לחלוטין מזה של סבי.
מפי אמי ז"ל סופר לי, כי בעת ההיא שכנה בעיירה שלווה - לא הרחק מביאליסטוק שבפולין - משפחה יהודית עשירה ביותר ונכבדה עוד יותר, בשם לוש. הורים דתיים שומרי מצוות ויראי אלוהים היו : ולהם שני בנים ובת יחידה בשם שרה. שרה הייתה יפת תואר, אך יום אחד נפלה ממרכבת הסוסים שלה ונשברה רגלה - ומאז שהחלה לצלוע נעלמו כל החתנים.
לדברי הורתי, אילו התאזרו בסבלנות הייתה מצוקתם זו נעלמת כלא הייתה, אלא שאימא לוש ואבא לוש הזדרזו למצוא - ויהי מה - חתן לבתם, ורק תנאי אחד התנו עם השדכנים: ש"הסחורה" המוצעת להם תהיה הגונה, תרבותית ויראת שמיים, כספו ויופיו אינם חשובים. הרי למרות שהכלה פיסחת - יש לה מזה די והותר ברוך השם.
דרך הטבע הוא שאם מחפשים כראוי - מוצאים משהו ! וכך יצא בגורלם ביש המזל, שכאשר רגלה של שרה נרפאה חיש מהר והשבח לאל - כבר מצאה עצמה כבולה באזיקי נישואין בעיר ביאליסטוק, לסוחר קטן וקמצן גדול, זעפן וחמוץ פנים, שחרחר ואדום זקן, שרטן והתלונן על הכול, דתי חרדי שקיים את מצוות פרו ורבו במרץ... מלבד זאת, לא הייתה בו שום תועלת - לא לסובבים אותו, לא לרעייתו ולא ליוצאי חלציו. שמו היה נחום וישניאצקי - איש ביאליסטוק.
בינתיים, איבדו הוריה את רכושם ושני אחיה נפטרו במגפת הטיפוס והיא נותרה עם מחלבה זעירה, שטיפחה במו ידיה בעבודה מפרכת. העסק שגשג והתפתח פלאים, אך קשים היו חיי שרה ואותותיהם ניכרו בפניה במהלך השנים. אצילת נפש הייתה ויחד עם זאת שעמלה לבדה בפרך לפרנסתם, אף המשיכה לעסוק במצוות וגמילות חסדים. עם השנים הפכה משפחתם לאמידה וסבתי - חיה וישניאצקי - לוש, שהייתה הצעירה בילדיהם, כבר נולדה לתקופת השפע בביתם.
בעת ההיא, נשלטה ביאליסטוק בידי הרוסים. האנטישמיות פרחה והכמיהה של היהודים להיחלץ משם ולהגיע לארץ אבותיהם גברה מאד. מתוך כך, פשטו בימים ההם בכל הערים והעיירות המאוכלסים ביהודים תנועות ציוניות, המכשירות את חבריה לעליה לארץ הקודש. גם בית ספר יהודי בשם "תרבות" הוקם בביאליסטוק ובו לימדו עברית - את שפת אבותינו המקורית - תחילתה של שיבת ציון.
סבתי חיה (ראשונה משמאל) בבית ספר "תרבות" בביאליסטוק
המפנה הנ"ל בחיי אומתנו לא התרחש ביום אחד, ובשנים המדוברות גם צמחו ובגרו צאצאיהם של נחום ושרה וישניאצקי וביתם הפך גם הוא למקום מפגש והתארגנויות חברתיות שמטרתן עליה לארץ ישראל. הבת הבכירה הייתה מורה לעברית בבית הספר "תרבות" שבביאליסטוק - וחיה סבתי - הצעירה בבנות, למדה בו, וגם היא כאחיה ואחיותיה התכוונו להגיע ארצה.
אך לא כן החליט הגורל, שכן עקב הקשיים להשגת דרכונים נתפזרו הצעירים לכל רוחות השמיים: ללנינגרד, לבואנוס איירס שבארגנטינה ועוד וכל הנותרים נכחדו במחנות ההשמדה של הנאצים במלחמת העולם השנייה. למזלם, נפטרו עוד לפני כן ההורים וצער רב נחסך מהם.
לסיכום - בשנת 1925 רק אחת מהם: קטנטונת, מטר וחצי גובהה, בשנות העשרים לחייה הייתה, כשנתאפשר לה בכל זאת להגיע למחוז חפצם הנכסף - ישראל.
חלוצה אמיצה ועדינה זו עתידה הייתה להיות סבתי, חיה'לה, שהכול אהבוה, ובשם זה נקראה בפי כל, וכאן בחיפה הכירה את סבי, צבי גרצ'וק, ונישאה לו.
בשנת 1929, בשני לאוגוסט, ארעה השחיטה הנוראה בחברון, עשרות יהודים נרצחו אז באכזריות ע"י פורעים ערבים מחסידי המופתי - אמין אל חוסייני. באותה שעה הגיעה איגרת מפולין, המבשרת לסבתי על מות אביה, נחום וישניאצקי, ובאותה שעה נולדה גם אמי - נחמה גרצ'וק.
אמי נחמה גרצ'וק - זכרה לברכה
שנים מספר לפני מותה כתבה אמי, נחמה גרצ'וק ז"ל, בספרה האחרון (שלא הושלם) על קורות חייה: "נולדתי נכה בכל רמ"ח אבריי - גם מבפנים וגם מבחוץ - ומה תמה כי גם עצביי לא היו חסונים כל עיקר ? למה יתנקם בי כך בלי הרף, היושב במרומים, מדוע ? תהיתי בלבי, בשל מה ישפוך את כל זעמו על עולמו הבלתי מוצלח דווקא עליי ? וודאי קיימת סיבה לכך. אולי שמע אותי פעם - כיצד נפלט מפי באקראי - שלוא אני במקומו - הייתי בוראה עולם טוב מזה - שמע ונפגע !"
אמי לא זכתה בחייה, בשל בריאותה הלקויה, להשלים את ספריה, בהם ניסתה לחנך את בני הנעורים למוסר וערכים, לקרב את הדת לחילונים על מנת שהעולם בו אנו חיים יהפוך לאנושי יותר. מקץ שנים של ייסורים ולאחר אירוע מוחי נפטרה משותקת בכל גופה ועיוורת .
כאדם בעל מוח חקרני מטבעו למדה אסטרולוגיה וקבלה על מנת למצוא תשובה - מדוע גורלה אכזרי כל כך מבלי שעשתה במזיד כל רע בחייה לאיש ? במדעים אלו גילתה עולם ומלואו - אם כי עדיין לא נמצא מדע כל שהוא שיכול להעניק לכולנו הוכחה שאין בה ספק. באותו יום שבו נולדה ב - 2 באוגוסט 1929 - ארעה השחיטה הנוראה בחברון. על כך כותבת אמי, בהומור שחור האופייני לה: "להיוולד ביום דמים שכזה אינו מעיד על חכמה יתרה, שכן לפי התורות האזוטריות "יום גרוע" מנבא רעות לרך הנולד. ואמנם, בשל מעשה איוולת ראשון שלי עלי אדמות סבלתי הרבה מרורים בחיי, ואני עצמי הפכתי קורבן חף מפשע בידי שונאים ואוהבים כאחד. ויתרה מזאת, גם שד נשלח אלי משמיים - בשם "שלימזל" - כדי שישים לי רגל על כל פסיעה ואחרי כן, יחרוץ לעומתי לשון כזו ארוכה. ובכל זאת, אודה שמרדתי גם באלוהים וגם בשד הזה והשתדלתי להילחם כנגד גורלי המר, אך לשווא, שכן על גבי רבצו – כמו מכשפה באגדות - כל תחלואיי המאוסים: אלף ואחד במספר ! ובאחדות מופלאה, שלא מימינו, הדבירוני תחתיהם. ואולם, למרות שהייתי בנויה כולי מאיברים מקולקלים הפסולים לשימוש - בכל זאת הייתי כולי נמרצת ומלאת יוזמה ושאפתנות.
אגב, מי שבקי באסטרולוגיה גם יודע מתאריך הולדתי, שכולי ניגודים וסתירות וכל מה שאעשה למעני - יהיה כנגדי וחיי יהיו כאמור מלאי צער, הגבלות ואכזבות קשות, שלא באשמתי. ומפני כך גם הפכתי חיש קל מרירה כלענה. אבל אודה, שבכל זאת אהבתי את העולם ונאחזתי בו בשיניי - שלא יאבד חלילה באחד ממפגעיו הטבעיים והאכזריים, שכמו נדברו כולם יחדיו להצמיתני במהירות האפשרית אלי קבר, משערת אני שאהבתי את העולם הזה רק מפני ששנאתי כל כך את העולם הבא - את זה העולם הבא, הכמוס והנסתר עד לאימה דחיתי, מפני שידעתי עליו רק אחת - שהוא בולע הכול כחזיר ולא מותיר אחריו כלום! ועל כן בהשוואה אליו - נראה לי עולמנו הגלוי די סימפטי. ויתרה מזאת, בהסתובבו כך על צירו, ערום ועריה, ובחושפו לעינינו תמיד בלי בושה גם את כל הסחי והמאוס שבו (שכן מדרך הטבע הוא, שרק מומים גלויים ניתנים לתיקון בידי האדם) קיוויתי שאני בעצמי אדע פעם לתקנו. ואם לא, לפחות אחזיר לו אותו בורג שחסר לו מאז שנברא, רחמנא לצלן. אך לשווא. משנסתבר לי שטחנות הרוח שבניתי בדמיוני היו גדולות עליי כשם שהיו אצל דון קישוט, התאכזבתי קשות.
מכירת יוסף, עפרון על בריסטול, 50/70
קטע שנותר מתוך ציור של אמי נחמה גר'צוק בילדותה
מסדרונות בית ספרה עוטרו בפלקטים גדולים מעשה ידיה
בנושאי לימוד שונים. כילדת פלא התגלתה וטופחה ע"י
הפרופ' לאמנות הנודע פאול קונרד הניך.
ואזי, משרטנתי כרגיל על כל האיכסים והכעורים שבכדור הארץ שלנו לפני הבורא - שצפצף עלי כרגיל - הייתי מחפשת בכיליון עיניים גם אחרי היופי שבעולם. גם זה מצאתי בו, מספיק אפילו בשביל לחלק לעולמות אחרים. ואודה שייחסתי חשיבות מוגזמת אפילו ליופי החיצוני והריק מתוכן, וכלל לא היה אכפת לי אם יאמרו עליי שהנני מרשעת, שפלה ושוטה גמורה ובלבד שלא יאמרו עליי שהנני נעדרת כל חן ויופי. בקיצור : רציתי להיות יפהפייה ורחוקה הייתי אף מכדי להיות יפה: נולדתי דלת גוף ודלת מראה, ומפני שתמיד חשובה לי כל כך חזותי החיצונית מוצאת אני חובה להקדיש למראי זה - למרות שאינו לטעמי - עוד כמה שורות.
ובכן, דמיינו לעצמכם: גל עצמות קטנטן עם רעמת שער בגודל מגדל אייפל מהלך על שניים גפרוריים. פניי, החיוורות כפטריית שמפיניון או אפורות כזירעוני חמנייה או ירוקות כמלפפון, הכול בהתאם למצב רוחי, מצליחות בכל זאת להעלות אדמומית כעגבנייה בריאה רק כשמישהו יורק בפניי. ואולם, אני מתריעה שאני יודעת שזה לא גשם ולא אצמיח עבור אף אחד לא פטריות, לא חמניות ואפילו לא מלפפונים חמוצים! נכון, אילו היו עיניי שקדים, מוכנה הייתי לכבד בהם אפילו את היורקים בפניי. אך עיניי היו זיתים שחורים וזעירים, וזאת כדי ללמדני כנראה שגם אם היו לי עיניים גדולות, במילא לא הייתי משיגה כלום - לא בעולם הזה ולא בעולם הבא !
ולקראת סופו של התיאור מוסיפה אמי : "ומזה שנים רבות, אני מקיצה מדי בוקר עייפה, כאילו עברתי רגלי מחצית עולם ועצב פנימי עמוק שלא אדע פישרו - מציק לי תכופות. ואולם, מהיותי חצויה לשני חלקי אישיות מנוגדים - הנה חרף כל זאת הייתי תמיד אופטימית ובכל סבלותיי ראיתי לרוב בקצה המנהרה החשוכה אור קטנטן מהבהב .........
אודה שאותה אמונה מטופשת שלי - שהמחר יהיה אולי טוב יותר מן האתמול - היא היא שהעניקה לי מאז ומתמיד כוחות פלאיים להתמודד עם קשיי חיי."
בציוריה של אמי, הצבעוניים הדינאמיים, בעלי הגוונים הבהירים והחדים, נשקפת שמחת החיים.
היא אהבה את החיים ונאבקה למענם במצבים שרבים לא היו עומדים בהם ומאבדים תקווה. התכונות שאפיינו אותה יותר מכול ובצורה קיצונית הן - טוב הלב, הרחמים וההקרבה: משהייתה נתקלת ביחס לא אנושי (לאו דווקא כלפיה) הייתה מוכת תדהמה, מזועזעת מרשעותם של בני אנוש.
אנוכי, לעומתה, פוערת את פי עד כדי בליעת זבוב מרוב פליאה בפוגשי דמות אנושית למראה שגם תוכה כברה. אמי, האמינה בתום לב עד יומה האחרון שהכול אפשר לשנות על ידי חינוך נכון ולכן גם המשיכה לכתוב.
בשעה שהייתה כותבת, קראה בפניי קטע, ובסיומו - פעמים רבות נראה לי כמושלם. למחרת, והנה בידה עיבוד חדש, ולהפתעתי טוב יותר. אותו קטע עבר לעתים למעלה מעשר וריאציות. כשם שהייתה פרפקציוניסטית בכתיבתה - כך מתבטא הדבר בהתייחסותי אל אמנות הציור : אני מתקשה להגיע לשביעות רצון ולעתים חולפים חודשים של התרחקות מיצירה מסוימת, ובאחד הימים אני חשה מה אני רוצה לשנות, ממשיכה ומסיימת. כילדה, היא פיתחה בי חשיבה עצמאית ויכולת להביט בדרך שונה, לפתח דמיון ייחודי ומקוריות.
תמיד אמרה: "אני רק מייעצת לך - אני מסבירה לך את המצב מזווית ראיה שונה משלך. אני לא כופה עלייך דבר. תחליטי בעצמך במה את בוחרת." לא תמיד נעים לשמוע את האמת, אך גישה ביקורתית כנה וישירה זו - היא שבנתה אותי.
כל חייה הייתה לי אמי לא רק אם ומחנכת - אלא ידידת נפש. עוד בהיותה ילדה קראה את הספר המופלא "אהבת - ציון" מאת אברהם מאפו והבטיחה לעצמה שאם תיוולד לה בת - תמר יהיה שמה, על שם גיבורת היצירה. אלא ש............ גיבורה - לא נולדה לה, ואותה נכות גנטית (בנוסף לגוף חלשלוש וחסר חיות ולב מפרפר לכול אוושה) עברו להם בירושה גם לילדתה - בלא התחשבות בשם הנערץ עליה - תמר.
כעשרים שנה חלפו להם בהסתגרות בביתנו - בחירה שנכפתה עלינו בשל מצבה הבריאותי הקשה, שהדרדר מיום ליום ומשום האנרגיה הדלה שנותרה לנו במאבק יומיומי מתיש להישרדות. היצירה העניקה לשתינו משמעות קיומית ואותה שלווה נפשית הנדרשת כדי להמשיך ולהתמודד עם המציאות האכזרית.
למעשה, מעולם לא חשבה אמי לעסוק בכתיבה עד ליום מותם של הוריה, תוך חודש ימים בלבד. הצער, או נכון יותר לומר המאבק לשפיות - הוא שדחף אותה לכך. הייתי ילדה כבת תשע, נותרנו אז שתינו בחוסר כל וכאישה גרושה וחולנית (שהעזה להימלט לאחר הנישואין כעבור ימים ספורים בלבד מציפורני בעל,(אבי לצערי) שהתגלה כרשע, סדיסט ואלים) שלא הייתה מסוגלת להתפרנס, עברה ניתוחים מסובכים ונדדה מבית חולים אחד למשנהו כשבין לבין תקופות החלמה ארוכות - הכתיבה הייתה לה הצלת נפש.
סבתי חיה וסבי צבי , אמי ואנכי תמר בשכונת מגורינו
בפרק - "תקוות מסוכרות בישישה מרירה" - כותבת אמי : - "כאישה מאמינה, ולמרות כל ספקותיי, בחרתי לפתוח את קורות חיי בתפילה וזו משאלתי היחידה ורק זאת משאת נפשי: לוואי יתאפשר לי בעתיד למחוק מתולדותיי את הימים - 20 באוגוסט ו - 19 בספטמבר 1963 - כמו שמוחקים במחק עשוי גומי שגיאת כתיב גסה מדף נייר."
במלים אלו פותחת אמי פרק בספרה האחרון שלא הושלם - על אודות אותם תאריכים הרי גורל : - מות הוריה - חיה וצבי גרצ'וק, זיכרונם לברכה. ובאותם המילים ובאותה התחושה המצויה בכולנו, כאשר מאבדים אנו את הנפש היקרה לנו מכל, סוגרת אני פרק זה בחיי אמי, נחמה גרצ'וק זיכרונה לברכה .